<h1>סמ"ק מצוריך סימן רנ"א</h1>
<h2>דף יד.</h2>
ראובן טוען לשמעון אני ואתה היינו בקולוני"א והיית קושר חבילתך וקשרתו ושמתו בספינה ונכנסת בה ופשעת בשלי השיבהו אלי והלה אומר לו כאשר עשיתי שלי עשיתי בשלך ושמתי חבילתי בספינה אשר היו בה יהודים וקפצו ליסטים ושללו הספינה שלי ושלך דין הוא שישלם שמעון דאמר רבא הילכתא אפילו שומר חנם שמסר לשומר שכר כי הכא שמסר שמעון לספן בשכר חייב ואפילו היה הספן יהודי יכול ראובן לטעון לשמעון את מהמנת לי בשבועה האיך לא מהימן לי בשבועה וכל שכן גוי אבל אם ראו עדים ששללו אותו חפץ שמעון [פטור] בלא שבועה אע"ג דלא היה לשם דודאי אילו היה שם לא היה מציל כדתניא (ב"מ מ"א) רועה שבא לעיר ובא זאב וטרף ארי ודרס אם לא יכול להציל אף אם היה שם פטור אבל אם הניח אחד מבני ביתו שם ואפילו לא היו שם עדים פטור בשבועה ודווקא אשתו או בניו כדאמר כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד אבל אם היה ראובן רגיל להניח סחורתו אצל הספן אפילו לא הניח שמעון שום אדם לשם פטור מכלום ובשבועה כדאמרינן (שם ל"ו) גבי הנהו גינאי דכל יומא היו מפקידין כליהם גבי ההיא סבתא כו', וכן טבעה הספינה (ואם) [ו]אין עדים (שמסר) [שנאבד] חפץ של ראובן חייב שמעון משום שומר שמסר לשומר ואם היה עבדו שם הרי הוא כמוהו וישבע העבד שנאבדו בספינה ופטור שמעון, עכ"ל. היו בידו פקדון ושלחו ביד אחר לבעליו בפרק קמא דגיטין (דף י"ד) אמר שמואל הואיל והשומר הראשון חייב באחריותו עד שיגיע ליד בעלים אם בא לחזור ולקחת הפקדון מיד השומר מחזיר ומה שאמר בברייתא שאינו חוזר אוקימנא התם כשהוחזק השומר הראשון כפרן לפיכך אינו יכול להחזיר הפקדון מיד השני אע"פ שעדיין הפקדון באחריות של קמא.
<h2>דף לד.</h2>
בפרק ב' דקידושין (דף מ"ב) האחין שמקצתן גדולים ומקצתן קטנים שבאו לחלוק בנכסי אביהן בית דין מעמידין אפטרופוס לקטנים ובוררין להן חלק יפה ואם הגדילו אין יכולין למחות שהרי על פי בית דין חלקו להם ואם טעו בית דין בשומא ופחתו שתות יכולין למחות כרבנן ופוסק רב נחמן כמותם וחוזרין ולוקחין חלוקה אחרת אחר שהגדילו ופירש רבינו תם (שם בד"ה ובוררין) דבוררין דקאמר בגורל ובשומת בית דין ובגורל נמי צריך לברור חלק יפה כגון אם יש לו ג' שדות יפות שטוב שיטול כל אחד חלקו ביחד משיטול שליש כל שדה ושדה. וכן שייך ברירות בחלונות וסולמות ודרך, וזה הברירות בדבר שאין בו גוד או אגוד אע"פ שבפרק אלמנה ביבמות (דף ס"ז) גבי עבדים של יורשים שאוכלין בתרומה משמע קצת דבכל עניין מדבר יש לדחות אותה ראיה. מי שמת והניח יורשים גדולים וקטנים צריך לימנות אפטרופוס שיהיה מתעסק בחלק הקטן עד שיגדיל ואם לא מינה חייבים בית דין להעמיד אפטרופוס עד שיגדלו שבית דין הן אביהן של יתומים צוה המוריש ואמר ינתן חלק לקטן ומה שירצה יעשה בו הרשות בידו. בית דין הן אביהן של יתומים ואמר בפרק הניזקין (גיטין נ"ב) אין ממנין אפטרופוס נשים ועבדים וקטנים ולא עם הארץ שהוא בחזקת חשוד על (העבדות) [העברות] ואם (מינהו) [מינן] אבי יתומין הרשות בידו אבל מחזירין על בני אדם כשרים לטעון בעבור היתומין ולשמור ממונם בשבילן בין קרוב בין רחוק אלא דאין מורידין קרוב לנכסי קטן. אין בית דין נזקקין לנכסי קטן אם היה אוכל ושותה יותר מדאי ומפסיד להעמיד לו אפיטרופוס אלא אם כן צוה מורישו על כך וחרש ושוטה הרי הן כקטן ומעמידין להם אפיטרופוס.
מסיק רבא בפרק איזהו נשך (ב"מ ע') שמעות של יתומים מוסרין אותן בבית דין לאדם שיש לו קרקעות שאין עליהם ערעור ויהיה איש נאמן דאינו רגיל להיות סרבן בבית דין ולא קבל עליו נדוי מעולם ונותנין לו קרוב לשכר ורחוק להפסד כפי מה שיראו הדיינין ואינו מחלק בין רחוק לקרוב וכן כתב רב אלפס (ב"מ סי' פ"ב) בשם רב צמח גאון דאף רב הונא שאמר ולא קרוב בנכסי קטן במקרקעי קאמר ולא במעות הילכך מעות קטן יהבינן להו לקרובים ואם אין לו קרקע ויש לו זהב משובר שאין בו סימן נוטלין בית דין המשכון ונותנין לו המעות ואומרים שם אבל דבר מסויים כגון כלי של זהב או חולי של זהב לא דילמא פקדון נינהו ואומר רבא דילמא אתא מריה ויהיב סימנא ושקיל ליה, ואם תאמר והיאך שקיל ליה והרי יטעון לקוח הוא בידי ויש לומר כי יש לחוש שמא יביא עדים שהפקידו אצלו בכלי אחד שיש בו סימן זה שבענין זה יכריח הדיינים להראות לעדים אם הוא זה, לא מצאו אדם שיתנו לו כך המעות קרוב לשכר ורחוק להפסד מוציאין מהם מזונות מעט מעט עד שיקנו להם במעות קרקע וימסרו אותם ביד אפטרופוס שיתעסקו בהם, כל המטלטלין של יתומים שמין אותן (ומוסרין) [ומוכרין] אותן בבית דין אם השוק קרוב למדינה מוליכין אותן לשוק (ומוסרין) [ומוכרין] אותן ויצטרפו דמיהם עם המעות של יתומים.
מי שהיה בידו שכר של יתומים אם יניחו כאן עד שימכור שמא יחמיץ ואם יוליכו בשוק שמא יארעו אונס בדרך הרי זה עושה כדרך שעושה בשלו וכן כל כיוצא בזה. כשמעמידין בית דין אפטרופוס מוסרין לו כל נכסי הקטן הקרקע והמטלטלין שלא נמכרו והוא מכניס ומוציא ובונה וסותר ושובר ונוטע וזורע ועושה כפי מה שיראה שזה טוב ליתומים ומאכילן ומשקן ונותן להם כל יצאתם כפי הממון וכפי הראוי להם ולא ירויחו להם יותר מדאי ולא יצמצם להם יותר מדאי, כשיגדלו היתומים נותן להם ממון מורישם ואין צריך לעשות חשבונות מה הכניס ומה הוציא אלא אומר להם זה הנשאר ונשבע בנקיטת חפץ שלא גזלם כלום כשמינוהו בית דין.
גרסינן בפרק הניזקין (גיטין נ"ב ע"ב) אמר שמואל הלכה כאבא שאול דאמר במתניתין אפטרופוס שמינוהו בית דין ישבע בנטילת חפץ שלא נטל כלום לעצמו אבל אפטרופוס שמינו אבי יתומים לא ישבע על טענת ספק דילמא ממנע. תניא (שם) האפוטרופוס עושה להם סוכה ולולב וציצית וכל דבר שיש לו קיצבה בין שהוא מדברי תורה בין שהוא מדברי סופרים אע"פ שאינם חייבים במצוה מכל מצות האילו כדי לחנכן וספר תורה ותפילין ומזוזות ומגילה. ואין פוסקין להן צדקה ואין מפדין מהן את השבויים ולא כל דבר שאין לו קיצבה לאתויי תנחומי אבלים, — הגה"ה, ומי שנשטתה או נתחרש בית דין פוסקין עליו צדקה אם ראוי, מיימון (הלכות נחלות פי"א הי"א), ע"כ הגה"ה — ואפיטרופוס אינם רשאין לדון בנכסי יתומים לחוב על מנת לזכות אם יתחייבו בדין אין היתומים נפסדים אמנם אם באו יתומים לחלוק בית דין מעמידין להן אפטרופוס לחוב על מנת לזכות כדאמר רב פפא פרק ב' דקידושין (דף מ"ב, א"ה לפנינו איתא רב גידל). ובירושלמי דגיטין (פ"ה ה"ד) גרסינן אמר ר' יוחנן בתחילה אין מעמידין אפטרופוס ליתומים לחוב עליהם אלא לזכות עליהם ולבסוף אם חבו חבו ומתניתין מסייעא ליה. (גיטין נ"ב) אין האפטרופוס רשאי למכור ברחוק ולגאול בקרוב ולמכור ברעה ולגאול ביפה שמא ישתדפו מה שקנו ואין האפטרופוס רשאי למכור שדות ולקנות עבדים אבל מוכר עבדים ולוקח שדות רשב"ג אומר אף לא למכור עבדים וליקח שדות שמא ישתדפו וכן פסק מהר"ם, ומסקינן התם שמוכרין שדה ליקח שוורים לעבוד שדות אחרים שהם עיקר נכסי השדה, יש לאפטרופוס למכור בהמה ועבדים להאכיל ליתומים אבל לא להניח מעות ובכל ענין יש להם לעשות בנאמנות לירא מהשם. (שם) עמרם צבעא אפטרופוס דיתומים הוה אתו קרובים קמיה דרב נחמן א"ל הלביש ומכסי ממון היתומים אמר להו הרשות בידו כדי שיהיו דבריו נשמעין אמרו ליה הא קאכיל ושתי הרבה ולא אמיד להוציא כל כך משלו אמר להו אימר מציאה מצא אמרו ליה הא קמפסיד להם אמר להו אייתי סהדי ואיסלקיה דאמר רב הונא חברין משמיה דרב האי אפטרופוס דמפסיד מסלקינן ליה.
<h2>דף מב:</h2>
שלושה דינין האמורין בתורה בד' שומרים אינו אלא במטלטלין של ישראל ושל הדיוט מכאן אמרו חכמים העבדים והקרקעות והשטרות [וההקדשות] שומר חנם שלהן אין נשבעין נושא שכר והשוכר אינן חייב לשלם ואם קנו מידו חייב באחריותו אפס חכמים תקנו שנשבעין שבועות שומרין על ההקדשות שהוא כעין של תורה כדי שלא יזלזלו בהקדשות. פסקו הגאונים שבצרפת שכמו שנושא שכר אינו משלם בחיוב שלו בגניבה ואבידה כך שומר חנם אינו משלם בחיוב שלו דהיינו פשיעה ושומר שכר אינו נשבע שנאנסה ושומר חנם אינו משלם בפשיעה וכן בהחובל (ב"ק צ"ג) גבי ארנקי של צדקה דאתא לפומבדיתא אפקדיה רב יוסף בהדיה ההוא [גברא] פשע בה אתו גנבי וגנבוה ובא למפטריה משום דכתיב לשמור ולא לחלק לעניים משמע שאותן שמעטיה מכח המקרא אפילו מפשיעה נמעטו להפטר אבל רבינו משה פסק (הלכות שכירות פ"ב, ה"ג) שכל פושע (מריק) [מזיק] הוא וחייב לשלם. — הגה"ה, אם שוכר אדם סוס מחבירו וחבל בו אפילו שבת לא מחייב וחייב שבועה שלא פשע ואם שוכר סוס מחבירו ונתקלקל הסוס בידו חייב לשלם פחת דמיו לפי שעת הקלקול ועיין בפרק השולח בגיטין (מ"ב ע"ב) ונפסק הלכה למעשה באחד ששכר סוס מחבירו וקלקלו עד שנתבטל ממלאכתו הרבה ופטרוהו והראו בפרק השולח שאינו משלם על השור שבת גם הורה רי"ץ בדבר אך הקדוש מדרוייש היה רוצה לחייבו ואמר דלא פטרינן שבת אלא במזיק אבל בד' שומרים לא אבל רי"ץ [סבר] דמזיק וד' שומרים שוים ננהו ותופסים עיקר דברי רי"ץ עכ"ל תוספות עכ"ה.
רבינו חיים ובית דינו פטרו אדם שהזיק סוסו של חבירו בנזק שסופו לחזור שאין זה נזק שיהא חייב לשלם אלא ימתין עד שיתרפא והמזיק לא יתן לא שבת ולא ריפוי ולא מזונות בימי בטולו וטעמא דכי היכי דשור פטור מד' דברים דדרשינן איש בעמיתו ולא שור בעמיתו וכן נדרוש איש בעמיתו ולא איש בשור ולא מבעיא שלא בכוונה כגון איקלויי"ר אלא אפילו הזיקו בידם ובמתכוין שמכהו בסכין מכה שסופה להתרפות ואפילו יושב הבעל בטל עם סוסו פטור מן השבת דהוי כמו הכהו על ידו וצמתה וסופו לחזור שאינו מחוייב, ור"י הקפיד על זה שמא יקניט האחד חבירו וילך ויזיק בהמותיו נזק שסופו לחזור אחר ימים רבים ויפטר ונראה לו דמה שאנו פוטרין דאזיק שור מן השבת היינו דווקא השבת כגון שהסגירו בבית ובטלו ממלאכתו אבל לא הזיקו שאם הזיקו לעולם חייב (את) [אף] סופו לחזור, ורבינו יחיאל מפרי"ש היה תופס הלכה למעשה כרבינו חיים כהן, עכ"ל התוס' נפסק, ע"כ הגה"ה.
<h2>דף מח.</h2>
בפרק בית כור (ב"ב ק"ז) פוסק כרב דאמר שני אחין שחלקו ובא להן אח ממדינת הים וכן ג' אחין שחלקו ובא להם בעל חוב ונוטל חלק של אחד מהם אפילו נטל זה קרקע וזה כספים בטלה מחלוקת וחוזרין וחולקין בשוה ואומר ר"ת (גיטין מ"ח) דלא מטעם דרב דאמר האחין שחלקו יורשים הם ויש ברירה אלא מטעם דכלקוחות באחריות היו ולעולם אין ברירה. פוסק אביי מי שצוה בשעת מיתתו שיתנו לפלוני דקל או שדה מנכסיו וחלקו האחין ולא נתנו לפלוני כלום הרי זה המחלוקת בטילה וכיצד עושין נותנין מה שצוה מורישם ואחר כך חולקין אותן כבתחילה וכן פוסק בפרק בתרא דכתובות (דף ק"ט). בפרק קמא דנזיקין (ב"ק י"א) אמר עולא אמר ר' יוחנן האחין שחלקו שמין להן מה שעליהן אבל לא מה שעל בניהם ובנותיהם שקנו להם מתפיסת הבית וכן מה שעל נשותיהן אין שמין שכבר זכו לה לעצמן, ומפרש בירושלמי (פ"א ה"ד קידושין) במה דברים אמורים בבגדי חול אבל בבגדי שבת ומועד שמין מה שעליהם. [הגה"ה] (ב"ב קל"ט) מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים אין הגדולים מתפרנסים מפרנסת קטנים ולא הקטנים ניזונים ממזונות הגדולים אלא חולקין בשווה נשאו הגדולים לאחר מיתת אביהן ישאו קטנים כן מכלל הנכסים ואחר כך יחלוקו נשאו הגדולים בחיי אביהם ואמרו הקטנים לאחר מיתת אביהם הרי אנו נושאים כדרך שנשאתם אתם אין שומעין להם אלא מה שנתן להם אביהם נתן השיא האב את בנו משל אב ועשה משתה והיתה ההוצאה משל אב ונשתלחה שושבינות לזה הבן בחיי האב כשהיא חוזרת לאחר מיתת האב חוזרת מן האמצע אבל הוציא האב במשתה משלו אינה חוזרת אלא מחלק שכר שנשתלחה לו בלבד, האב ששלח שושבינית בשם אחד מבניו כשתחזור השושבינית לאותו [הבן] הרי הוא שלו אבל אם שלחה האב בשם בניו כשתחזור תחזור לאמצע, לשון מיימון (הלכות נחלות פ"ט הי"ד), ע"כ הגה"ה.
<h2>דף נב.</h2>
בפרק ב' דקידושין (דף מ"ב) האחין שמקצתן גדולים ומקצתן קטנים שבאו לחלוק בנכסי אביהן בית דין מעמידין אפטרופוס לקטנים ובוררין להן חלק יפה ואם הגדילו אין יכולין למחות שהרי על פי בית דין חלקו להם ואם טעו בית דין בשומא ופחתו שתות יכולין למחות כרבנן ופוסק רב נחמן כמותם וחוזרין ולוקחין חלוקה אחרת אחר שהגדילו ופירש רבינו תם (שם בד"ה ובוררין) דבוררין דקאמר בגורל ובשומת בית דין ובגורל נמי צריך לברור חלק יפה כגון אם יש לו ג' שדות יפות שטוב שיטול כל אחד חלקו ביחד משיטול שליש כל שדה ושדה. וכן שייך ברירות בחלונות וסולמות ודרך, וזה הברירות בדבר שאין בו גוד או אגוד אע"פ שבפרק אלמנה ביבמות (דף ס"ז) גבי עבדים של יורשים שאוכלין בתרומה משמע קצת דבכל עניין מדבר יש לדחות אותה ראיה. מי שמת והניח יורשים גדולים וקטנים צריך לימנות אפטרופוס שיהיה מתעסק בחלק הקטן עד שיגדיל ואם לא מינה חייבים בית דין להעמיד אפטרופוס עד שיגדלו שבית דין הן אביהן של יתומים צוה המוריש ואמר ינתן חלק לקטן ומה שירצה יעשה בו הרשות בידו. בית דין הן אביהן של יתומים ואמר בפרק הניזקין (גיטין נ"ב) אין ממנין אפטרופוס נשים ועבדים וקטנים ולא עם הארץ שהוא בחזקת חשוד על (העבדות) [העברות] ואם (מינהו) [מינן] אבי יתומין הרשות בידו אבל מחזירין על בני אדם כשרים לטעון בעבור היתומין ולשמור ממונם בשבילן בין קרוב בין רחוק אלא דאין מורידין קרוב לנכסי קטן. אין בית דין נזקקין לנכסי קטן אם היה אוכל ושותה יותר מדאי ומפסיד להעמיד לו אפיטרופוס אלא אם כן צוה מורישו על כך וחרש ושוטה הרי הן כקטן ומעמידין להם אפיטרופוס.
מסיק רבא בפרק איזהו נשך (ב"מ ע') שמעות של יתומים מוסרין אותן בבית דין לאדם שיש לו קרקעות שאין עליהם ערעור ויהיה איש נאמן דאינו רגיל להיות סרבן בבית דין ולא קבל עליו נדוי מעולם ונותנין לו קרוב לשכר ורחוק להפסד כפי מה שיראו הדיינין ואינו מחלק בין רחוק לקרוב וכן כתב רב אלפס (ב"מ סי' פ"ב) בשם רב צמח גאון דאף רב הונא שאמר ולא קרוב בנכסי קטן במקרקעי קאמר ולא במעות הילכך מעות קטן יהבינן להו לקרובים ואם אין לו קרקע ויש לו זהב משובר שאין בו סימן נוטלין בית דין המשכון ונותנין לו המעות ואומרים שם אבל דבר מסויים כגון כלי של זהב או חולי של זהב לא דילמא פקדון נינהו ואומר רבא דילמא אתא מריה ויהיב סימנא ושקיל ליה, ואם תאמר והיאך שקיל ליה והרי יטעון לקוח הוא בידי ויש לומר כי יש לחוש שמא יביא עדים שהפקידו אצלו בכלי אחד שיש בו סימן זה שבענין זה יכריח הדיינים להראות לעדים אם הוא זה, לא מצאו אדם שיתנו לו כך המעות קרוב לשכר ורחוק להפסד מוציאין מהם מזונות מעט מעט עד שיקנו להם במעות קרקע וימסרו אותם ביד אפטרופוס שיתעסקו בהם, כל המטלטלין של יתומים שמין אותן (ומוסרין) [ומוכרין] אותן בבית דין אם השוק קרוב למדינה מוליכין אותן לשוק (ומוסרין) [ומוכרין] אותן ויצטרפו דמיהם עם המעות של יתומים.
מי שהיה בידו שכר של יתומים אם יניחו כאן עד שימכור שמא יחמיץ ואם יוליכו בשוק שמא יארעו אונס בדרך הרי זה עושה כדרך שעושה בשלו וכן כל כיוצא בזה. כשמעמידין בית דין אפטרופוס מוסרין לו כל נכסי הקטן הקרקע והמטלטלין שלא נמכרו והוא מכניס ומוציא ובונה וסותר ושובר ונוטע וזורע ועושה כפי מה שיראה שזה טוב ליתומים ומאכילן ומשקן ונותן להם כל יצאתם כפי הממון וכפי הראוי להם ולא ירויחו להם יותר מדאי ולא יצמצם להם יותר מדאי, כשיגדלו היתומים נותן להם ממון מורישם ואין צריך לעשות חשבונות מה הכניס ומה הוציא אלא אומר להם זה הנשאר ונשבע בנקיטת חפץ שלא גזלם כלום כשמינוהו בית דין.
גרסינן בפרק הניזקין (גיטין נ"ב ע"ב) אמר שמואל הלכה כאבא שאול דאמר במתניתין אפטרופוס שמינוהו בית דין ישבע בנטילת חפץ שלא נטל כלום לעצמו אבל אפטרופוס שמינו אבי יתומים לא ישבע על טענת ספק דילמא ממנע. תניא (שם) האפוטרופוס עושה להם סוכה ולולב וציצית וכל דבר שיש לו קיצבה בין שהוא מדברי תורה בין שהוא מדברי סופרים אע"פ שאינם חייבים במצוה מכל מצות האילו כדי לחנכן וספר תורה ותפילין ומזוזות ומגילה. ואין פוסקין להן צדקה ואין מפדין מהן את השבויים ולא כל דבר שאין לו קיצבה לאתויי תנחומי אבלים, — הגה"ה, ומי שנשטתה או נתחרש בית דין פוסקין עליו צדקה אם ראוי, מיימון (הלכות נחלות פי"א הי"א), ע"כ הגה"ה — ואפיטרופוס אינם רשאין לדון בנכסי יתומים לחוב על מנת לזכות אם יתחייבו בדין אין היתומים נפסדים אמנם אם באו יתומים לחלוק בית דין מעמידין להן אפטרופוס לחוב על מנת לזכות כדאמר רב פפא פרק ב' דקידושין (דף מ"ב, א"ה לפנינו איתא רב גידל). ובירושלמי דגיטין (פ"ה ה"ד) גרסינן אמר ר' יוחנן בתחילה אין מעמידין אפטרופוס ליתומים לחוב עליהם אלא לזכות עליהם ולבסוף אם חבו חבו ומתניתין מסייעא ליה. (גיטין נ"ב) אין האפטרופוס רשאי למכור ברחוק ולגאול בקרוב ולמכור ברעה ולגאול ביפה שמא ישתדפו מה שקנו ואין האפטרופוס רשאי למכור שדות ולקנות עבדים אבל מוכר עבדים ולוקח שדות רשב"ג אומר אף לא למכור עבדים וליקח שדות שמא ישתדפו וכן פסק מהר"ם, ומסקינן התם שמוכרין שדה ליקח שוורים לעבוד שדות אחרים שהם עיקר נכסי השדה, יש לאפטרופוס למכור בהמה ועבדים להאכיל ליתומים אבל לא להניח מעות ובכל ענין יש להם לעשות בנאמנות לירא מהשם. (שם) עמרם צבעא אפטרופוס דיתומים הוה אתו קרובים קמיה דרב נחמן א"ל הלביש ומכסי ממון היתומים אמר להו הרשות בידו כדי שיהיו דבריו נשמעין אמרו ליה הא קאכיל ושתי הרבה ולא אמיד להוציא כל כך משלו אמר להו אימר מציאה מצא אמרו ליה הא קמפסיד להם אמר להו אייתי סהדי ואיסלקיה דאמר רב הונא חברין משמיה דרב האי אפטרופוס דמפסיד מסלקינן ליה.
<h2>דף נב:</h2>
בפרק הניזקין (גיטין נ"ב) המטמא טהרותיו של חבירו והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב מדרבנן. בפרק לא יחפור (ב"ב כ"ג) מסקינן דגרמא בנזקין פטור אבל אסור ודינא דגרמי חייב כר' מאיר (ב"ק צ"ח) וצריך לחלק מה בין דינא דגרמי לגרמא בנזקין וחילק ר"י (ב"ב שם ד"ה זאת) דדינא דגרמי הוי במקום שהוא בעצמו עשה ההזק לממון חבירו ולשון אחר פירש במקום שבשעת מעשה עשה ההזק ואי אפשר לישב לשתי לשונות את כלם כשתדקדק ההלכות, ועוד כי טהר את הטמא וערבן בעל הבית עם פירותיו (בכורות כ"ח ע"ב) לא יתחייב שם דהוא עצמו (כמו) [אינו] מזיק ממון חבירו וכן בשעת מעשה אין הזק בא, לכך נראה לר"י ב"ר אברהם שהואיל ודינא דגרמי חייב מטעם קנס כדמוכח בירושלמי (שבועות פ"ו ה"ז) יש לומר הזק המצוי ורגיל לבוא אם לא שקנסו אותו חכמים על כך שייך דינא דגרמי — הגה"ה, עוד יש ענין אחר בגרמי בנזקין דפליגי בה ר' שמעון ורבנן (ב"ק צ"ח) הגוזל חמץ ועבר עליו הפסח ובא אחר ושרפו אחר הפסח ר' שמעון מחייב וחכמים פוטרין ר' שמעון מחייב דקסבר דבר הגורם לממון כממון דמי כיון שהדבר עצמו שהוא גוזל הוא ממון אע"ג דפליג(י א"ר) [אר'] מאיר דאית ליה דינא דגרמי הכא כיון דגופו ממון מה שהוא גוזל והוי דבר הגורם לממון חייב ורבנן פטרי משום דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי ור' מאיר נמי דמחמיר בדינא דגרמי יכול לסבור בדבר הגורם לממון כרבנן דר' שמעון דלאו כממון דמי ולא קאמר ר' מאיר (לטעמא) [לטעמיה ד]דאין דינא דגרמי ומשמע התם דמשום דינא דמחייב ר' מאיר ליכא לחיובי התם אע"ג דבעיקרי' ממון הוה ליה לאחמורי טפי כדמשמע בהגוזל עצים, והיינו טעמא דאיכא למימר שיותר מחמיר ר' מאיר בשורף שטרותיו אע"ג דאין עיקרו ממון ממה שיחמיר בשורף חמץ הנגזל בפסח לפי שהשטרות חשובין יותר שיש להם דמים וראויין למכור ושוין הרבה לכל אדם אבל חמץ בפסח אין ראוי למכור ואין שוה כלום רק לגזלן לבדו שיכול לפטור בו את עצמו ולומר לנגזל הרי שלך לפניך, עכ"ל תו' שנ"ש פרק זה בורר, ע"כ הגה"ה.
בפרק ב' דנזיקין (ב"ק כ"ו) אמר רבה הזורק כלי מראש הגג לארץ ולא היו תחתיו כלום וקדם אחר ושברו במקל פטור וכלי שבור שובר וכן כל כיוצא בזה. — הגה"ה, בפרק שור שנגח את הפרה (שם מ"ז) תנן הכניס פירות לחצר בעל הבית שלא ברשות אכלתן בהמתו של בעל הבית פטור ואם הוזקה בהן בעל הפירות חייב ואמר רבא לא שנו אלא שהוחלקה בהן אבל אכלה פטור. והנותן סם המות לפני בהמות חברו דפטור מדיני [אדם] והדתנן בפרק הכונס (שם נ"ו) השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן וכל הנהו דקחשיב בגמרא בריש הכונס שפטורים מדיני אדם כגון פורץ גדר לפני בהמת חבירו וכופף קמת חבירו לפני הדליקה והמבעית את חבירו דאמר בקידושין (דף כ"ד) תקע באזנו וחרשו פטור מאי טעמא איהו דאבעית אנפשיה. עוד כתוב בפרק הכונס (ב"ק ס') ליבה וליבתו הרוח דפטור, ובפרק כיצד הרגל (שם כ"ג) שיסה בו כלב או נחש פטור וכל אילו פטורין משום דהוי גרמא בנזקין. ודינא דגרמי הוא מחיצת הכרם שנפרצה אומרים לו גדור נתיאש המנה ולא גדרה חייב באחריותו וכן דן את הדין חייב את הזכאי דמחייב ר' מאיר אפילו לא נשא ונתן ביד וכן מראה דינר לשולחני וכן שורף שטרותיו של חבירו וכן המוכר שטר חוב ומחלו וכן אחוי אחוויי, לשון תו' משנש בפרק לא יחפור, ע"כ הגה"ה — וכן בפרק הגוזל קמא (שם צ"ח) מסקינן השורף שטרותיו של חבירו חייב לשלם כל החוב שהיה בשטר דדינא דגרמי הוא ובלבד שיודה לו המזיק ששטר מקויים כך וכך היה כתוב ומחמת ששרפו הוא שאינו יכול לגבות, המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ונתחייב המוחל לשלם מה שקבל ולא יותר אפילו לר' מאיר דדאין דינא דגרמי, כך פסק רב שלום גאון וכן מוכיח גבי קרובתיה דרב נחמן בפרק הכותב (כתובות פ"ו). — הגה"ה, מעשה בימי ר' אליעזר שאחד הקנה לחבירו מלוה של י"ח זקוקין ואמרו הרבנים ממילאן שהיה יכול זה המקנה למוחלן כדשמואל ורבינו אליעזר אומר שאני התם דאין קנוי לו מן המלוה אלא בשטר דכל זמן שהלוה חייב למלוה יכול זה שלקח השטר לכופו ללוה שיתן לו המלוה להיות גובה ממנו כל מה שהיה חייב לו ולהכי כשימחול המלוה ללוה בטל השטר שהרי הלוקח לא קנה במשיכת השטר אלא השעבוד כל זמן שהוא ומשום הכי חשיב ליה גורם לממון במה שמחל אבל אם הקנה לו מלוה עצמו כגון מטלטלי אגב מקרקעי בחליפין בהא לא אמר שמואל דמחיל, עכ"ל המרדכי (כתובות סי' רי"ט).
<h2>דף עג.</h2>
בפרק האומנין (ב"מ פ"א) מעשה באחד שהשכיר חמור ואמר ליה לא תיזיל באורחא דנהר פקוד דאיכא מיא זיל באורחא דנרש דליכא מיא אזל אורחא דנהר פקוד ומת החמור אמר בחזרתו בנהר פקוד אזלי ולא היה שם מים אמר אביי הואיל ואיכא עדים שהמים [מצויין] בנהר פקוד חייב לשלם שהרי שינה דעת הבעלים ומה לו לשקר במקום עדים לא אמרינן. — הגה"ה, מעשה באחד ששכר מלחים להביא שומשמין למקום פלוני והתנה עמהם שיתחייבו בכל אונס שיארע להם עד שיגיע למקום פלוני ונפסק הנהר שהיו מוליכין בו ואמרו חכמים זה אונס שאינו מצוי ואין חייבין להוליך שומשמין אילו על גבי בהמה עד אותו מקום וכן כל כיוצא בזה, והוא הדין לכל תנאי שבעולם שבממון שאומדין דעת המתנה ואין כוללין באותו תנאי אלא הדברים הידועים שבגללו היה התנאי והם שהיו בדעת המתנה בעת שהתנה, עכ"ל המיימון (הל' מכירה פי"ט הל' ו'—ז'). מי שמסר לשלוחו חפץ ואמר לו שאהו עד מקום פלוני ולא תלך באותו דרך [דאיכא מכשולות גדולין באותו דרך ונאנס ואמר הולכתי באותו דרך] אכן לא נאנסתי מחמת מכשולות שאמרת לי נאמן דמה לו לשקר כיון דאין עדים שראו אותו הולך באותו דרך ואם ידוע לכל שיש מכשולות מה לו לשקר במקום עדים לא אמרינן, לשון תו', ע"כ הגה"ה.
